כתוב בלשון זכר, מיועד לשני המינים.
אני כותב מתי ואיך, היות ולגבי השאלה "אם" אני יוצא מהנחה שאין ספקות. אפתח במספר דוגמאות, גם אם הסיפורים לא מייצגים את הסיפור המדויק שלכם, אין לי ספק שתוכלו בהמשך להרחיב את ההסתכלות ולקבל רעיונות וכלים להתמודדות עם אתגרים דומים במצבים שונים.
*אב הומו בן כ 50 עם ילד בן 6 בהורות משותפת, יושב אצלי ומספר שהילד שואל כל פעם: למה אתה ואימא לא גרים יחד? מה להגיד לו? אני: לספר לו את הסיפור שלכם, באופן פשוט, ברור ורגיל. האב: אבל מה הוא מבין, מין, מגדר, הומו, לסבית…אולי כשיגדל עוד קצת… אני: זה שהילד שלכם כבר שואל, זה שלב מתקדם, תאר לך שעם השאלות האלה הוא מסתובב כבר הרבה זמן. אתם מדברים על לגדל ילד בבית חם, אוהב, תומך, בית שמבוסס על ערכים של אמת, צדק ושיוויון, בעוד שבפועל אתם מסתירים מהילד שלכם דבר מהותי ומשמעותי, מה שגורם לו לחיות במצב של חוסר וודאות ולהטיל ספק בסיפורים שלכם.
*זוג אבות לתאומים בפונדקאות מספר שהילדים מכירים את סיפור הפונדקאית, הם גם רואים תמונות שלה ולפעמים קוראים לה "אימא" אני: הילדים שלכם מנסים להבין איך הם הגיעו לעולם, זה שהם הגיעו הביתה במטוס זה רק חלק אחד של הסיפור. הם חיים בסביבה בה הם רואים אבא ואימא, בעוד שלהם יש שני אבות, מה קורה פה? "הילדים שלנו" אתם מתעקשים. עומדות שתי הסבתות וכל אחת מהן אומרת: "תראי איך שהם דומים לי".. אני: (עיקרי הדברים) חשוב להבהיר כבר מההתחלה שהפונדקאית היא לא אימא ולא כמו אימא. היא אישה שעזרה לנו להביא אותך לעולם… הילדים שומעים בסביבה שעל מנת להביא ילד צריך גבר ואישה, אין פטנט אחר.
*זוג אימהות לילד מספרות: האם הביולוגית: אני לא הנקתי, שתינו האכלנו אותו מבקבוק הוא גם כנראה דומה הרבה יותר לתורם הזרע מאשר למישהי מאתנו, ברור שכל הסביבה ראתה מי היתה בהריון. האם מתי ואיך לספר לילד שלנו מי ילדה אותו ואיך הוא נוצר?…
אנחנו מסתובבים בעולם מחויכים, משדרים "עסקים כרגיל" אנחנו משפחה אחרת, מיוחדת לתפארת מדינת ישראל. אנחנו את מסע החיפוש, ההבנה והקבלה שלנו עם עצמנו כבר עברנו. הילד שלנו נולד אל תוך המציאות הזו. לכאורה נדמה לנו שמבחינתו הכל ברור ומובן. אז זהו שלא. הילד הולך לגן, רואה אנשים, רואה סרטים, שומע שירים וסיפורים, אשר דרכם הוא פוגש סוג אחר של משפחות ואנשים. במוחו עולות שאלות, הוא עדיין לא יודע לנסח אותן, מנסה להבין מה קורה כאן? למה יש לי משפחה שונה? ילד כמו מבוגר, מתקשה לשאת מצבים של חוסר וודאות, חיים עם סימן שאלה וכך במקום בו אין דברים ברורים, אנחנו ממציאים סרטים.
חלקנו נוטים לשמור את הסיפור בסוד, לטשטש, לטייח, למרוח ויום אחד כשלהערכתנו הילד כבר מספיק בוגר, בשל ובעל יכולת הבנה, נשב ונספר לו את הסיפור האמיתי. אפשרות אחת היא שהוא יבין שחסכנו ממנו את הסיפור על מנת לגונן עליו, יחד עם כך קיימת גם אפשרות שהוא יבין שלמעשה עד כה שיקרנו לו. ההורים שלו לא ממש מהווים דוגמא אישית לערכים שהם מחנכים אליהם. ומי יודע אם ואיזה עוד סיפורים מסתובבים בבית הזה…
יש הורים שאומרים לי: אצלנו אין סודות, אנחנו רק לא אומרים את כל האמת. לפעמים מחכים שיגדל וישאל, לפעמים עושים לעצמנו הנחות ואומרים: מה יש פה לדבר, זה הרי ברור. אלא שלא תמיד מה שברור לנו ברור גם לאחר. כשאנחנו אומרים "זה ברור, לא צריך להגיד את זה" אנחנו למעשה עושים לעצמנו הקלה בהתמודדות אמיצה עם המציאות. זה בערך כמו להגיד: "אני בקטע", "אני גיי", או "אני הומו" מי כמונו יודעים כמה אנרגיה והשקעת משאבים דורשת ההסתרה.
אני ממליץ לדבר את הדברים מגיל 0. יש כיום מבחר ספרים העוסקים בנושא וניתן להסתייע בהם (אימא בטן ואימא לב, האבאים של גל ונועה, שני אבאים, זוג יונים בנים, משפחות פארק הירקון, משפחות משפחות מיליון לפחות, ספר המשפחות הגדול) אחד הרעיונות שעובדים בהצלחה הוא אלבום משפחתי שאנחנו יוצרים- ספר תמונות. יש הפותחים את הספר בצילום של ההורים והוריהם- סבא וסבתא ובכך מחזקים את תחושת החיבור לשורשים, אפשר גם כמה תמונות של ראשית הזוגיות… מצרפים צילום של מסמך תרומת הזרע/ ביצית, פונדקאית והמקום בו גרה, צילום מטוס, צילומי אולטרא סאונד מתקופת ההריון וכיו"ב… וכך מספרים את הסיפור. הילד יגדל אל תוך המציאות המדוברת. בכל שלב יבין הילד את הדברים בצורה שונה, יהיה כאן תהליך התפתחותי של הבנה להבדיל מרגע של הפתעה.