כתוב בהכללה, בלשון זכר, מיועד ומתאים לשני המינים ולכל סוג של הורות
הילד מגיע מהגן/ ביה"ס, פניו נפולות ומספר שאחד הילדים העליב אותו, אמרו לו "הומו", יש גם מקרים שהילד מגיע ולא משתף, אלה הם החושים ההוריים שלנו שמזהים שמשהו שונה. באותו רגע האוטומט שלנו מופעל, "הלביאה" המגויסת להגנת גוריה. רגע, והרי "מותר האדם מן הבהמה". גם במקרה זה כמו במקרים אחרים אני מדבר על הורות מודעת- שיש בה יכולת התבוננות רחבה על הסיטואציה, חשיבה מושכלת ותגובה שיש בה ראייה לטווח ארוך. וכעת ארחיב, הדוגמה בה פתחתי הינה אחת מאפשרויות רבות, כמו: ילד שלא שיתפו אותו במשחק, ילד שלא הוזמן לבית של חבר שהזמין כמה ילדים אחרים, או ילד שנעלב ממורה שהעירה לו שהוא מפטפט בשיעור וכיו"ב. לרב ההורים יש סט תשובות והמלצות מוכות, כמו: תגיד לגננת היא כבר תטפל בו. תתעלם ממנו, סתם ילד רע. תחזיר לו, תראה לו מי אתה. אני אדבר עם ההורים שלו…מה קורה לנו ברגע שאנחנו שומעים שפגעו בילד שלנו? באופן מידי ולא מודע אנחנו במצב הזדהות, אנחנו עצמנו חווים את הפגיעה, המוח שלנו משחזר חווית פגיעה היסטורית שלנו (מיותר לציין שבמקרים של פגיעה על רקע מגדרי, או עובדת היותנו משפחה שונה, יש לנו היסטוריה לא פשוטה עם הסיפור) במצב זה התגובה שלנו תהיה תוצר של האגו הפגוע שלנו, תגובה הישרדותית.
דוגמה נוספת: הילד חזר מהגן/ ביה"ס ומספר לנו בדמעות שאחד הילדים לעג לו ואמר לו שיש לו שתי אימהות, משפחה מוזרה. גם כאן אם נאפשר לאוטומט שלנו לנהל את הסיטואציה, סביר להניח שנמהר להגיד משהו כמו: "אנחנו משפחה אוהבת כמו כל משפחה אחרת, יש לך שתי אימהות אוהבות." וכעת בואו נבחן מחדש את האופן בו הגבנו. לכאורה, מיהרנו לעודד את הילד ומיד שיפרנו את הרגשתו, במילה אחרת "שמנו פלסטר על הפצע", אך האם באמת הקשבנו למצוקה שלו? האם כשמיהרנו לצייר תמונה מופלאה, למעשה מחקנו את ההרגשה של הילד. וביננו לבין עצמנו, אולי גם לנו יש עיניין לא פתור עם הסיפור הזה, שכן מבחינת העובדות זו האמת. אנחנו משפחה אחרת. לילד שלנו אין אבא/ אימא וכדאי שזה יהיה מדובר.
מה כדאי לעשות? גם כאן תבינו מיד שהעקרונות דומים. משום שברגע שיש לנו בראש את העיקרון והתפיסה, נוכל לעשות את ההתאמה לכל מצב כמעט. ובדיוק כך עם ילדינו! אם ניתן להם פתרון למצב מסוים, נרגיש טוב לרגע, אלא שהמציאות תפגיש אותם עד מהרה עם אתגר נוסף ואז מה?…חינוך הוא לתת לילד חכה וללמד אותו לדוג ולא להגיש לו את הדגים. אצלנו באדלר קוראים לזה לגדל ילד בעל תחושת "אני"= אהוב, נחוץ, יכול. ילד בעל תחושת ערך וביטחון, ילד בעל תחושת אמונה בעצמו, בעל תחושת מסוגלות. ילד שיכול להגיד לעצמו "אני נופל וקם". ולגופו של עניין:
א) עידוד ואמפתיה: דבר ראשון, התחברות למצב הרגשי של הילד, לפני השאלות והחפירות. משפטים כמו: אני שמח שאתה משתף אותי, מניח שזה לא פשוט לשתף בתחושה כזו, אני רואה כמה אתה פגוע, זה באמת מעליב. שיתוף: (אם יש ואם מתאים לך, רק לא להמציא) אני זוכר שפעם כשהייתי ילד מישהו אמר לי…נעלבתי, נפגעתי ממנו, כעסתי…
ב) הקשבה אמיתית ונקייה לסיפור של הילד, רצוי ליצור מצב של שיחה בגובה העיניים: ובהמשך לסיפור אפשר לשאול: ואיך הגבת?. מה הרגשת?.
ג) למה אתה זקוק ממני כעת? תתפלאו, יש לא מעט מקרים בהם הילד יגיד:"כלום" וזה יופי, הילד פרק את אשר על ליבו ומכאן והלאה הוא יסתדר. ואם תהיה לו בקשה מסוימת, ניתן לבחון ולהתייחס בהתאם.
ד) מסר סיום: אני כאן תמיד בשבילך, אוהב אותך וסומך עליך שתדע להסתדר/ שתפתור את הנושא עם הילד ההוא…
נקודה נוספת למחשבה: ילדים מפתחים לעצמם אסטרטגיה / דרך לשייכות למשפחה ובהמשך לחברה ולסביבה. כל אחד מאתנו רוצה להרגיש ראוי, שווה, בעל ערך ושייך. לכל אחד מאתנו יש את הדרך הייחודית משלו על מנת להשיג את המטרה הזו. יש ילדים שאימצו את הרעיון שלהיות "רגיש ופגיע" או "עטוף ברחמים" וכדומה וכך הם מגייסים את ההורים לשירותם וההורה בתום לב ומתוך כוונה טובה, פועל ומגיב באופן שמשמר ומעצים את המקום הזה של הילד נקודות המוצא שלי הן:
1)"יצר האדם טוב מנעוריו ". אין ילד רע, יש ילד שרע לו ומכאן ההנחה היא שהילד אשר פגע בילד שלי, היה במצוקה.
2) גם הילד שלי הוא לא "טלית שכולה תכלת" אין לי ספק שגם הוא לפעמים פוגע באחרים (בדיוק כמוני).
3)אני לא הייתי במקום באותו רגע ולעולם לא אדע מי באמת התחיל, מי התגרה ולו גם במבט עיין זדוני או מתנשא…
ילדים יכולים למצא מגוון סיבות לפגוע בילדים אחרים. נכון יהיה לעצור, לנשום ולהבין שלא תמיד זה קשור לעובדת היותנו להטבי"ם,. "לפעמים סיגר הוא רק סיגר" אמר פרויד. זה שלא הזמינו את הילד שלנו למסיבה , זה יכול להיות מסיבות שונות, בדומה לעובדה שלא הזמינו ילדים נוספים. אני חושב שלא פעם זה אנחנו ש"שמים" על הסיטואציה את הסיפור שלנו, אנו מסתכלים על המציאות מתוך העיניים שלנו, אשר ברב המקרים חווינו פגיעה, השפלה וחיים בתוך סוד. הורות מודעת היא: יכולת התבוננות פנימית, בוגרת ואמיצה. יכולת להפריד את עצמי מהסיטואציה ולהסתכל על עצמי מן הצד. יכולת לקחת אחריות. יכולת להבין מאיפה אני פועל, מה מניע אותי, האם רצון אוטומטי לגונן על הילד שלי, רגשות אשם על שהבאנו ילד מבלי לקחת בחשבון את האתגרים שיעמדו בפניו. או שאני מסוגל לעצור, לנשום ולהגיב באופן מושכל ומתוכנן, אופן שלוקח בחשבון את השאלה: איזה מן ילד אני רוצה לגדל? איך אני רואה אותו כבוגר?…