כתוב בלשון זכר, מתאים ומיועד לשני המינים ולכל סוג של הורות
דוגמה מהורות משותפת: "אבל למה אצל אימא מותר?" מספר לי אב, "אני שומע את המשפט הזה ומרגיש שאני עומד להתפוצץ, מה לעזאזל אני לא עושה בשביל הילד הזה. ואז אמרתי לו: כי אצל אימא שלך תמיד הכל מותר, אצלה זה קיטנה, אין חוקים וזה הכל!"… בהמשך שיחתנו, הצעתי לאב אפשרות נוספת: אני מבין שזה מה שאתה רוצה כרגע (אמפתיה לצורך של הילד) אלא שלא תוכל לשבת לאכול עם הפלפון לידך. אימא ואבא חושבים ומתנהגים אחרת, לכל בית יש חוקים משלו. יש דברים שמותר פה ואסור שם ויש דברים שאסור פה ומותר שם. אני סומך עליך שתצליח להתאים את עצמך לכל אחד מהבתים. שנינו אוהבים אותך מאד. ברור לי שזה נשמע לא "טבעי", נכון מאד. כי זו תשובה לא מהאוטומט הפגוע שלנו. הדוגמה מתאימה למצבים בהם הילד חולק שני בתים, גם במצבים אלה רצוי להסכים על מספר חוקים זהים. במצב של שוני בין הורים באותו בית, רצוי שהפערים יהיו מזערים ובהסכמה. יש התנהגות שיוצאת לנו מהאוטומט, שהינו הישרדותי- רגשי ויש התנהגות מודעת, כזו שקדם לה רגע של עצירה, נשימה והפעלת שיקול דעת.
כולנו בני אדם. השוואות, תחרותיות, קינאה, ניסיון מניפולטיבי להשיג את רצונותינו וכיו"ב, אלה הן התנהגויות "נורמאליות" אנושיות. אנו נוטים לראות את זה בעיקר אצל האחרים. אם נתייחס לדברים כתופעה טבעית ולא נעצים את הדרמה, הרי שכך זה יתקבל. הילד שלנו חכם, נבון ובעל יכולת הבנה, אפשר לסמוך עליו. הוא מבין היטב שכל אדם מתנהג אחרת ובכל מקום מתנהגים אחרת, הוא יודע להתאים את עצמו לדרישות המקום. ולו גם אם ניקח לדוגמה את ההבדל והשוני בין הבית לגן או בית הספר,(לא פעם נשמע הורים אומרים משפט כמו: בגן הוא ממושמע ומסדר את הצעצועים כשמסיים לשחק ובבית…) או בין בית ההורים לביתם של סבא וסבתא, אז קל לנו יותר להגיד משהו כמו: "מה שמותר שם, אסור כאן…" כך גם הדבר בין זוג הורים באותו בית, או הורים בבתים נפרדים (הורות משותפת או גרושים) הילד לא יוצא מבולבל מהמצב, אלא להפך, הילד לומד להכיר, לקבל ולכבד מגוון של סגנונות. זאת מתוך הנחה שגם אנחנו ההורים המשמשים עבורו כמודל, מכבדים את השוני ומתייחסים אליו באופן טבעי, כי זה הרי הגיוני. כשמדובר על זוג הורים באותו בית, או הורים בנפרד, חשוב להסכים על חוקים מהותיים, ("עשרת הדיברות") אשר יהיו דומים או זהים אצל שני ההורים/ בשני הבתים. רק אתם יודעים מה מהותי ועקרוני עבורכם, על מה ועד כמה אתם מוכנים להתפשר ובלבד שיש קבלה וכבוד לכל בחירה. כך למשל אפשר שיהיה בית צמחוני ובית בו אוכלים בשר. אפשר גם שיהיה בית בו שומרים שבת ובית אחר שבו לא. (אלה הם דברים הקשורים להשקפת עולם) יחד עם כך, רצוי שלגבי דברים הקשורים לסדר היום, יהיו הסכמות בין ההורים. כמו שעת כניסה למיטה, או שימוש בפלפון בזמן ארוחה וכיו"ב. זה שאצל הורה אחד חייבים ללבוש מעיל כי קר ואצל הורה אחר זה- תלבש מה שאתה רוצה כי אתה מחליט אם קר או חם לך, זה בעיני הגיוני ואפשרי. מתי זה הופך לבעיה? כמובן, כשהורה אחד מנסה לכפות את גישתו על האחר, כי לדעתו הוא ורק הוא צודק. השאלה היא לא איך אני משכנע אותו לנהוג כמוני, אלא איך אני חי בשלום עם השוני.
ד"ר עופרה שחם: מה קורה לילד שאבא שלו אומר לו: "אימא שלך לא מבינה שום דבר."? או לילד שאימא שלו אומרת לו: "אבא שלך חסר אחריות"?. הורים רוצים טוב לילדיהם, ועם זאת בשל מצבי מצוקה או בהיסח הדעת יוצרים מציאות של נאמנות מפוצלת עבור ילדיהם. אין הכוונה למצב שכיח של ויכוח או אי הסכמה בין הורים. חילוקי דעות בין הורים אינם מאיימים על ילדיהם כל עוד מתקיים דיאלוג המתבסס על קבלה וכבוד הדדי. אבל כשהורים עצמם לא מודעים לביקורת התוקפנית שלהם כלפי ההורה השני, הילד חווה עוינות ואלימות חבויה ונאלץ לפתח עמדה אוהדת או דוחה כלפי ההורה, ובעצם בכך לדחות חלק של עצמו. במצב הזה הילד לא פנוי להשקעת אנרגיה במשימות ההתפתחות והצמיחה התקינה שלו. כל אחד מאתנו רוצה לעשות טוב, והכי טוב לילדים שלו. הכי טוב לילד זה שמירה על דימוי חיובי של שני הוריו בכל רגע ובכל זמן נתון, בהתייחס לעבר, להווה, (OFRA SHAHAM DR).
מיכל דליות: מצב זה מרחיב את אפשרויות הילדים ללמוד סוגים שונים של התנהגות ושל קשר עם אנשים. אין צורך שהורים יסכימו ביניהם בכל באשר לחנוך הילדים, אך חשוב כי תוך כדי תהליך ההורות, הם יקיימו ביניהם שיח כדי ליצור בסיס משותף של ראייה הורית. באשר לשונות שביניהם – חשוב שיכבדו כל אחד את דעתו של השני, גם אם איננה מקובלת עליו. כך לומדים הילדים לכבד דעה גם אם אינך מסכים לה. כאשר ישנם בין ההורים ויכוחים וביקורת הדדיים: “תפסיקי לגונן על הילד, הוא כבר יכול לדאוג לעצמו” או “תפסיק לצעוק על הילדים”, משדרים ההורים חוסר כבוד משווע זה כלפי זה, מעודדים את הילדים למניפולציות בין הוריהם וכן מספקים לילדים הזדמנות פז לקבל תחושת חשיבות וכוח, על ידי כך שהם גורמים להורה אחד לכעוס על השני.
אורית רוזנבוים: "משמעות הנישואים היא שותפות בין שני אנשים שפועלים בהדדיות איש לטובת רעהו, לטובת ילדיהם ולטובת החברה… רק כאשר בני זוג מציבים את טובתם המשותפת בדרגת עדיפות ראשונה, אפשר לכונן שיתוף אמיתי. כל שותף חייב להיות מעוניין באחר יותר מאשר בעצמו…" (אדלר, "אתה וחייך") רוצים לכונן תקשורת מכבדת בבית? אמצו (גם) את "חוק הגיבוי ההורי". אנחנו שני הורים, כל אחד מחזיק בעמדותיו, רואה את ההורה השני טועה (לדעתו, כמובן), ורוצה להתערב ולהציל את המצב וכמובן את הילד. לאפשר להורה ה"טועה" לנהל את המצב זה אתגר. אבל כאשר אנו מציבים בראש מעיינינו את טובת היחסים, הן בינינו ההורים והן בינינו לבין הילדים, המטרה המבורכת הזו מאפשרת לעצור ולחשוב לפני שמגיבים, וגם לפעול.
חוק הגיבוי ההורי מתייחס למצבים שאינם בחזקת סכנת חיים. הוא מעניק להורה המנהל כרגע סיטואציה מול הילד, את הזכות לנהל אותה על פי שיקול דעתו, ללא התערבות, שיפוטיות וביקורת של ההורה השני . חשוב לזכור: הבעיה המוצהרת אינה הבעיה האמיתית. השאלה אינה- "מה עושים כשאני אמרתי שהוא לא מקבל ממתק, וההורה השני נתן לו ממתק?"; השאלה האמיתית היא שאלת הכבוד ההדדי והיחסים בין ההורים. הקו המנחה: שומרים על כבוד הדדי ועל שוויון ערך! לא מקטינים זה את זה, לא מבטלים זה את דבריו של זה, לא מכניעים, לא מבטלים רצונות וצרכים של האחר, וגם לא מבטלים הבטחות שנתן ההורה השני. ( אורית רוזנבוים מתוך הספר: תפקיד חייך).