כתוב בלשון זכר, מיועד לשני המינים.
הביולוגי הוא ביולוגי. לאחר יש מספר כינויים: "הפסיכולוגי" "החברתי" "הרגשי". חשבתי על הדבר הזה, מעניין, ביולוגי זה אחד ויחיד, ברור לגמרי, מוכח בבדיקת רקמות. ואילו לדמות האחרת יש מגוון אפשרויות. כאילו נתונה לפרשנויות… מה בין ההגדרה הפורמאלית, להרגשה הסובייקטיבית, לתחושת הקשר והשייכות?…
ישבו אצלי זוג אימהות צעירות, יושבות צמוד, אוחזות ידיים כאילו אומרות "שום דבר לא יפריד בינינו, לא ישבור אותנו" מבקשות לדבר על האימהות והמשבר בזוגיות. דנה פותחת ואומרת: ילדתי את הבן שלנו, כל ההריון זה היה "שלנו" לא הנקתי, שתינו האכלנו מבקבוק, עשיתי הכל על מנת שהיא תרגיש מחוברת, ויתרתי על עצמי בשבילה וכעת אני מרגישה מרוחקת משניהם. אצל זוג אימהות, יש מצבים שאחת מכונה "אימא" והשניה "ממי" ויש שיגידו: "אימא רחל" ו"אימא שולה". אצל האבות זה בדרך כלל אבא דני ואבא יוסי.. כשאני שואל זוג לפשר הדבר, התשובה השכיחה תהיה: סתם, כך זה יצא. וכשאני מציע ומזמין התבוננות נוספת, עד מהרה ניתן להבין שמתחת לפני ה"סתם" יש עיניינים שלא דוברו.
בחיים כמו בחיים, כשאנו משתוקקים לדבר מה, המוח שלנו נוטה לעשות אידיאליזציה, המחשבות שלנו אומרות: יהיה בסדר, יש לנו זוגיות נפלאה… הזוג מגויס יחד לטובת משימת הבאת הילד (בכל דרך שהיא ובדרך כלל מדובר בפרויקט מורכב ומאתגר) ואז כשפוגשים את המציאות, רגע אחרי ההתלהבות מהתינוק החדש, כמעט כל זוג יגיד: "המצב שונה מכל מה שדימינו, החיים השתנו…"
דמיינו מובייל, אני אומר להן, כמה יפה הוא נראה כשיש איזון והחלקים נעים בתנועה נעימה… כעת דמיינו אותי שם משקולת על אחד החלקים, מה יקרה? זה מה שקורה אצלכן, המאזן הופר, תחושה של בלאגן, הוודאות שהיתה קודם, התערערה. אני משקף להן את צורת הישיבה שלהן, את העוצמה שביחד. מזהה את הכוחות והאופטימיות ומשם נצא לדרך משותפת של השבת האיזון למערכת.
אצל האבות הסיפור שונה, חלקם מספרים לעולם שהפונדקאית ילדה את הילדים שלהם. נו באמת, הרי היתה החזרה של זרעונים של אחד מכם וכשתצאו מארה"ב רק אחד מכם יירשם כאב, אז למי אתם מספרים סיפורים? עד מתי תספרו את הסיפור? הרי מאד יכול להיות שיום אחד הילד יעמוד מולכם ויבקש לדעת את האמת. האם לא שבענו מסיפורי כיסוי, הסתרה, סודות וארונות? אומרים לי בני הזוג: אין כאן שום סוד, אנחנו רק לא מספרים כי הוא ילד קטן, כשיגדל וישאל נספר. (ראו הרחבה במאמר מתי ואיך לספר לילד)
שואלים זוג הורים: האם חשוב שניצור עבור הילד דמות הורה חלופי מהמגדר החסר?…
לדעתי אין דבר כזה תחליף אם או תחליף אב. קודם כל נחיה בשלום עם המציאות כמו שהיא. אין כאן חוסר, שכן זה השלם שלנו. או שיש אבא/אימא או שאין. אין דבר כזה ממלא מקום. כל ניסיון שלנו לייצר עבור הילד דמות חלופית, המשמעות היא בעצם לעוות את המציאות. כל אחד מאתנו ההורים, יכול לעשות רק את המיטב, בכל אחד מאתנו יש חלקים "נשיים" ו"גבריים". זוג אבות יכול לגלות אמפתיה, רכות ורגישות לבכי של ילדם, כמו גם לעזרה לילדתם להסתרק ולבחור שמלה. ואם יתקשו להסביר לילדה מתבגרת מה זה מחזור, ימצאו את הדמות המתאימה למילוי המשימה. אם לזוג אימהות יש בן וממש חשוב להן שיישחק כדור רגל, אז מוצאים את האדם שימלא את התפקיד המסוים באשר למשחק הכדור, אותו אדם הוא לא תחליף דמות אב. כמו שיש מורה פרטי לחשבון, כך יש אנשים מסוימים שימלאו תפקיד מסוים. מספרים לי זוג אבות: אנחנו משאירים הרבה את הילדים עם הסבתא על מנת שיחוו דמות אישה… אם אתם משאירים אותם עם סבתא כי זה בייבי סיטר נוח, זול ואמין, אז יופי, זכיתם ואשריכם שסבתא מוכנה לסייע, אך אם המטרה היא "תחליף אם" אז זו טעות. לילדים שלכם יש שני אבות. ברגע שתחשבו שנדרשת "תחליף אם" המשמעות היא שאתם מרגישים שמשהו חסר, שאתם זה לא מספיק.
פיצוי והרגעת המצפון: אנו בני האדם בנויים כך שיש לנו מנגנון פיצוי מובנה, חלק בלתי נפרד מאתנו, כך למשל יש לנו יד "חזקה" לצידה של יד "חלשה" או אדם כבד ראייה, שומע טוב יותר מאדם רואה. אלא שיש גם סוג נוסף של פיצוי- פיצוי רגשי לנחמה והרגעה. מספרת לי אם חד הורית מה היא עושה עם הילד שלה, אני נותר פעור פה ושואל לפשר הדבר, היא עונה: טוב, זה כי לילד אין אבא, אני "צריכה" להיות כמו שניים. ואני שואל: האמנם "צריכה"? ומכאן מתערער משהו באמונה שלה, מכאן אפשר כבר להתחיל לראות אפשרויות נוספות. באחת מקבוצות ההורים שהנחיתי לאחרונה, מספר אחד האבות: אני עושה לבת שלי תסרוקות יפות יותר מכל האימהות בכיתה שלה ואם באווירת תחרות עסקינן, אז מיד אחריו מספרת אחת מזוג אימהות: כשאני עם הילד בגן השעשועים, אנחנו משתוללים יותר מאשר כל הילדים שבאים עם האבות שלהם. (ואחר כך ההורים האלה ישאלו בפליאה: איך זה שיש לנו ילדים כל כך תחרותיים…) שימו לב: כשאנחנו מרגישים צורך לפצות מישהו, אנחנו למעשה מתייחסים אליו כמוחלש, מסכן, אולי גם מרחמים עליו. מי שמעניין אותנו באותו רגע זה אנחנו. במעשה הפיצוי, אנחנו מרגיעים את המצפון שלנו עצמנו ויחד עם כך מונעים מהילד את האפשרות להתמודד עם אתגרי החיים. אנחנו שתי אימהות, או שני אבות, או הורים בנפרד. יש הורה ביולוגי ויש הורה פסיכולוגי/רגשי/חברתי/אחר. זו המציאות בה אנו חיים.. כמו כל דבר בחיים, זו עסקת חבילה שיש לה גם מחירים והשלכות.
על הסבא והסבתא, מספרות זוג אימהות: אנחנו מרגישות הבדל בין יחס ההורים של כל אחת מאתנו לילדים. ברור לגמרי שההורים שלה קשורים יותר לנכד שביתם ילדה, ההורים שלי לא מצליחים להגיד שזה הנכד שלהם… זה מכעיס, כמה שאני מסבירה להם שזה כמו הילד שלי וזה הנכד שלהם, הם לא מבינים, עושים השוואה לאחי ואשתו. עיקרי הדברים שלי במקרים כאלה: יותר מאשר הקשבה ואמפתיה לקושי של ההורים, אתן עסוקות בעצמכן, בצורך שלכן שהם יקבלו את המצב ויחיו איתו בשמחה וששון. נסו לרגע להבין את הקושי שלהם. כל תהליך של הידברות כדאי שיתחיל מהיכולת שלנו "להיכנס לנעליו של האחר" לראות את המצב מזווית הראיה שלהם. לתת לגיטימציה ואפשרות ביטוי לקושי שלהם. כשאני אומר לאדם אחר: "זה מה שיש, קבל אותי כמו שאני" עלי לזכור ש"למטבע שני צדדים" ו"נאה דורש, נאה מקיים" בדיוק כמו שאני מצפה שהאחר יקבל אותי, כך גם עלי לקבל אותו עם הקושי שלו לקבל אותי.(זה רק נשמע מסובך) מכאן והלאה, נדרשת סבלנות ואופטימיות, ההורה צריך את הזמן לעבור את התהליך עם עצמו ובואו לא נשכח שגם לחלק מאתנו היה לא ממש קל לקבל את עובדת היותנו מי שאנחנו.